מאי
17
2012
2

Mini-break

הרבה זמן לא רשמתי, ותכל'ס חבל, כי קורים פה מלא דברים, חלקם מצחיקים, חלקם מעניינים, חלקם מעאפנים, יש הרבה מה לספר! מקווה שאני אחזור לגרוב בקרוב כי זה דווקא כיף.

אני עכשיו בדרך ל Mini-break בארכיפלג. הארכיפלג זה קבוצה של כשלושת אלפים איים במרחק שעה עד שלוש שעות משטוקהולם, בים הבלטי. גודל אי נע מאיים ממש גדולים, שהם כמו פרבר קטן של העיר, לאיים בגודל מגרש כדורגל, לאי בגודל אי תנועה שיש עליו רק ציפורים. הארכיפלג הוא המצאה כל כך גאונית שרק בשבילה היה שווה להמציא את כל שוודיה.

בשוודיה כמעט לכל משפחה, לפחות מהמעמד הבינוני (אבל כמעט כל שוודיה היא מעמד בינוני), יש בית קיץ. זו המדינה עם הכי הרבה בתי קיץ לנפש, או משהו כזה. ואחד המקומות השווים לבית קיץ הוא בארכיפלג. כאילו לא מספיק שפ' הוא בחור חלומי, רגיש, ספונטני, אופה לחם וחולם על לגדל גינת תבלינים בחלון שלנו, הוא גם מגיע עם משפחה עם בית קיץ במיקום לוהט בארכיפלג! ונשאלת השאלה – מה עשיתי טוב בחיים קודמים? או לחלופין, האם אלוהים מחזיר לי על כל הסבל שהעבירו אותי הגברים הישראלים? ייתכן.

אז בית הקיץ של המשפחה של פ' ממוקם על אי לא גדול במיוחד (אולי 5 ק'מ רדיוס) במרחק של 3 שעות הפלגה משטוקהולם. למעשה אנחנו עכשיו על הספינה בדרך לשם (יש wi-fi). כשביקרתי שם למשל 24 שעות בקיץ שעבר, לפני שעברתי לשוודיה, הייתי עוד תחת המנטליות הישראלית חסרת המנוחה. איך שהגענו לאי, שאלתי את פ': "אז.. מה יש פה לעשות?". זה הרי מה שאנחנו רגילים לשאול כשאנחנו מגיעים לעיר זרה. מה יש פה לעשות? כנסיה? פיאצה? מגדל אייפל, טיול סוסים? מה? "מה זאת אומרת מה עושים פה? נחים, קוראים ספר, מסתכלים על הים, לוקחים סירה לאי אחר… נחים". מה זה, חשבתי לעצמי, חבר שלי משוגע. הוא מדבר ברצינות על "לנוח" במשך כמה שבועות בשנה במקום בלי מסעדות, בתי קפה או אינטרנט. שבועות! בחיים לא אוכל להתגבר על פערי המנטליות האלה.

ואכן, אני לא יודעת אם אי פעם אוכל באמת להניח הכל בצד ולגור בבית הקיץ במשך 3 שבועות בשנה (לשוודים יש 6 שבועות חופש בשנה, והם נוהגים לקחת 3 מהם בקיץ לנפוש בבית הקיץ שלהם). אבל עכשיו אחרי כמה פעמים שם, אני בהחלט זורמת עם להיות שם ארבעה ימים עד שבוע. שזה טוב כי יש פה הרבה לונג-וויקנדס, נגיד עכשיו.

במונחים ישראלים, בית הקיץ הוא כמו צימר פרטי עם נוף לכנרת. רק שמדובר בבקתה מעץ מקסימה וציורית, מהסוג שהצימרים רוצים להיות כמוה מבפנים, אבל מבחוץ הם סתם נראים כמו וילות. וגם אם אין לכם מישהו שמנקה אחריכם, ואתם לא נוסעים לאכול ארוחת ערב בקיבוץ הקרוב, אלא מבשלים עם חבר שלכם פסטה ברוטב עגבניות רוזה וסלמון עם פירה בטטות (אלה חלק מהדברים שאנחנו מתכוננים לבשל – את כל המצרכים אנחנו מביאים משטוקהולם, אין חנויות על האי). הרעש היחיד ששמעתי על האי בפעם האחרונה שהייתי שם היה כשמישהו החליט לקצור את הדשא. שאר הרעשים הם ציוץ ציפורים. אין רכבים על האי. אף אחד לא מטריד אותך (זה קטע גלובלי בשוודיה), אבל השכנים עדיין נחמדים, כל הילדים שיחקו ביחד בקיץ כשהם גדלו, ועכשיו הם כבר גדולים בעצמם. עוד מעט יהיו גדולים מדי בשביל לחלוק את בית הקיץ עם ההורים וההורים יבנו להם בית קטן בשטח של הבית הגדול. אנחנו בינתיים מתחלקים עם ההורים בסופי שבוע.

לנוח ארבעה ימים מנוחה מוחלטת, להסתכל על הים, לקרוא, לבשל, לאפות, לטייל על האי, לדבר, לתקשר, להתחבר עם בן הזוג ולטבע. תענוג!

הייתי מעלה תמונה, אבל זה קצת גדול על הווי-פי המסכן פה. אז נאלץ להסתפק במשהו שמישהו אחר צילם. הנה:

Archipelego

סופשבוע נעים לכולם. :)

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: כללי |
מרץ
14
2012
2

הנהג שלנו חברמ'ן – טיול שנתי בשוודיה

השוודים אוהבים סקי. הם אוהבים סקי כמעט כמו שהם אוהבים ליסוע לתאילנד, שם הם מתרכזים בעיקר באי קופיפי – המקום היחיד באסיה שיש בו יותר שוודים מישראלים. המשותף לשני סוגי הפעילויות הללו הוא לשניהם אין קשר לחיים הרגילים בשוודיה. סקי לרוב כולל טיסה לאלפים, או, כפי שאני גיליתי לאחרונה, נסיעה של 10 שעות באוטובוס משטוקהולם.

לטיול החברה לאתר הסקי אורה נרשמתי כבר בנובמבר. את העובדה שייקח לנו 10 שעות להגיע לשם גיליתי רק יומיים לפני שיצאנו. אבל שטויות! 10 שעות באוטובוס לא יפחידו אותי. מה, לא נסעתי 24 שעות מבואנוס איירס לסלטה? 27 שעות מפלוריאנפוליס לקורדובה? הצחיקו אותי השוודים האלה. התחמשתי בשני אייפודים טעונים, שלושה ספרים, ספר לימוד שוודית ואקונומיסט, והגעתי מוכנה לקרב. למעשה אפילו ציפיתי לנסיעה הארוכה שבה סוף סוף אוכל להשלים את כל שיעורי הבית בשוודית שאף פעם אין לי זמן לעשות, לקרוא וכו'.

אבל מה, קדחת. מי היה מאמין שכשאתה שם 35 מבוגרים על אוטובוס, הם יתנהגו כמו ילדים בטיול שנתי או מקסימום תיכוניסטים במסע לפולין? רק עם אלכוהול. איך שהתיישבנו באוטובוס, הנהג עוד לא יצא מהחניה ועוד קלטנו את הוויירלס של המשרד, מיד נפתחו בקבוקי השמפניה (שמפניה!! לא קאווה. לא נספחנו בכלל) ומארגן הטיול התפנה למסור הוראות ברמקול שכללו איפה למצוא את השירותים, הפרינגלס, והבירות שהבאנו עימנו. הפרינגלס והבירות תפסו אחר כבוד מושב שלם באוטובוס – מדובר בכמה ארגזים טובים. הבירה והשמפניה זרמו כמים, ואחד החבר'ה הביא איתו רמקולים שניגנו בפול ווליום פלייליסט נו-ר-אי שכולל את מיטב להיטי האומצה-אומצה שהם כל כך מגניבים וחתרניים שכנראה לא שמעתם מעולם. אני בקושי הצלחתי לשמוע את עצמי חושבת, ובטח שלא להתרכז בשום שיעורים בשוודית או משהו כזה, וחבר שלי המסכן עוד ניסה לעבוד עם הלפטופ (טעות) וזכה לקיתונות של בוז מכל הסובבים אותנו (חנון).

השעה, אולי כדאי לציין, היתה אחת בצהריים ביום עבודה. כשרעש והמולה מסביבינו, אני ופ' מנסים להבין מה הולך "שטויות" אמרתי לו "אין מצב שהם יחזיקו ככה 10 שעות, עוד שעתיים הם יתעייפו". ובכן, כנראה שהיתה חסרה לי קצת היכרות עם תרבות השתיה בצפון אירופה. איזה התעייפו ואיזה נעליים. זמן קצר לאחר מכן, נשלף נשק יום הדין – גיטרה. עכשיו, מה שמדהים זה שרפרטואר השירים שהחנון-התורן-שמנגן-על-גיטרה-וזו-ההזדמנות-שלו-להיות-באור-הזרקורים (כולנו מכירים אותם), בכל אופן, רפרטואר השירים שהוא מציע לא השתנה כלל מאז שהייתי בצבא. הנה מבחר מייצג:
Under The Bridge / Red Hot Chilly Peppers
Basket Case / Green Day
Mr. Jones / Counting Crows
Wonderwall / Oasis
בינינו, מטריד.

אז דמיינו עשר שעות של זה פלוס כמה סרטים שהוקרנו בווליום שהיה נורא יותר מהבחור עם הגיטרה, ותקבלו את היום הארוך בחיי (לפחות עד למחרת). כשהגענו התחלקנו לחדרים, הייתי כל כך תשושה שמיד נשכבתי במיטה ונרדמתי אחרי שלושה פרקים בספר, חבל שפספסתי את האפטר פארטי המגניב, אבל מצד שני, מזל, כי חכו שתשמעו איך נראה היום הבא.

מתחילים בהשכמה בשמונה בבוקר ובתשע אנחנו כבר בסקי ליפט. ההרים בשוודיה מתאימים כמו כפפה ליד לאנשים כמוני – הם לא גבוהים או מפחידים כמו האלפים, אבל יש בהם מספיק מסלולים ארוכים, והכי חשוב – אין צרפתים. אין ילדים מתלהבים שעושים עוונטות עם הסנואו בורד המעאפן שלהם, אין משפחות צרפתיות שדוחפות בתור לליפט, אין מלצריות אנטיפתיות, אחח, תענוג. בקיצור, תשע עד שלוש בערך עושים סקי ואז חותכים לאפרה סקי, שנמצא באתר עצמו, ישר בירות ועניינים ולהקת קאברים שמרימה את הקהל בסנגון "עודד אמר להרים ידיים". אין כמו לראות עשרות שוודים בבגדי הסקי שלהם רוקדים לצלילי "אטומיק" של בלונדי.

טוב, צחקנו, נהנינו, אני אומרת, אבל עם כל הכבוד אני סחוטה מעייפות אחרי יום סקי. אולי ננוח קצת לפני הארוחת ערב? איזה!! ישר לסאונה, שם נפתחים עוד שלושה בקבוקי שמפניה ונשתים על ידינו בבגד ים עם מיטב שירי ליידי גאגא, קישה ודייוויד גואטה ברקע. מפה אני כבר מבינה שאין כל טעם להיאבק, היום עוד ארוך והלילה אפילו לא התחיל, אז בוא נזרום. אז שותים בסאונה, השכרות מחליפה את העייפות, מהון להון חוזרים לחדר, מחליפים לבגדי יציאה והולכים לארוחת ערב.

מארוחת הערב אני לא זוכרת הרבה (תודות ליין שזרם כמים) חוץ מזה שהיא היתה מעולה, ואז המשכנו למועדון הלילה האיני ביותר באורה (כבוד). שם רקדנו עד כלות עם עוד מאות שוודים שיכורים שהגיעו מכל עבר סקנדינביה. בהתחלה, שוב לצלילי להקת קאברים – אבל לא כזאת שעושה קאברים של הביטלס. אני חושבת שהקליפ הבא מסביר הכל:
PistOff do Party Rock at Bygget

בשתיים סגרו את המועדון. סוף סוף נוכל לנוח, אמרתי לעצמי, אבל איזה לנוח! האפטר פארטי המשיכה באחד החדרים, שם שוב זרמה השמפניה כמים (מאיפה הביאו כל כך הרבה שמפניה? האוטובוס סחב את כל זה?).

עייפים אך מרוצים נרדמנו בערך בארבע. מזל שיש כמה שעות לישון לפני שקמים שוב בשמונה! אני לא יודעת מה כואב לי יותר, השרירים ברגליים מיום שלם של סקי, הכפות רגליים מלרקוד שש שעות על עקבים, הכבד, הריאות, מה. אני שבורה, רצוצה, מתה, כואב לי, רע לי, אבל מה – סקי. בשביל זה באנו לא? אני ופ' גוררים את עצמינו למסלולים, אני ממש מכריחה את עצמי לצאת מהמלון, ומזל שעשינו זאת, אחרת איך היינו נתפסים בסופת שלגים באמצע הניסיון לרדת מההר? איך?? הא?

אז בקיצור אחרי קצת חוויות של "רוחות של 120 קמ'ש וריאות אפס" אני חותכת מהמסלולים אחרי הלאנץ' (עם כל הכבוד) וכמובן משאירה את פ' להשתולל על המסלולים (ראו "שוודים אוהבים סקי"). את התיאור של אחר הצהריים / ערב לא אלאה אתכם, כי מדובר בתעתיק כמעט מדוייק של היום הקודם, רק עם קצת יותר אלכוהול.

והנסיעה חזרה? היא דווקא עברה בנעימים ובשקט יחסי. כנראה שאפילו לשוודים יש נקודת שבירה. היא פשוט מגיעה קצת אחרי כולם.

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: חוויות | תגיות: , , ,
פברואר
14
2012
4

שוודיה – סיכום רבעון ראשון

אז עברתי שלושה חודשים ראשונים בשוודיה, ואפילו שרדתי לספר על כך. כל מי שפגשתי מאז שעברתי לשטוקהולם שמח לספר לי שעברתי בתקופה הכי גרועה, כי נובמבר זה חודש קר, חשוך, ומדכא בעיקר כשזוכרים שזוהי רק ההתחלה לה לה של החורף הנורדי הנוראי. משום מה זה לא שיפר את הרגשתי בכלל, זה רק הזכיר לי כל הזמן איזה חרא מחכה לי בחודשים הקרובים.

ואם לומר את האמת, זה באמת היה די חרא. נכון, היה חורף הרבה יותר רגוע משנים קודמות, בניגוד גמור למה שקורה בארץ או בשאר אירופה. היה קר אבל בקושי ירד שלג, ובאופן כללי כל עוד אני לבושה חם הקור לא מזיז לי. אפשר לחשוב כמה אני מסתובבת בחוץ – חצי שעה בבוקר בדרך לעבודה וחצי שעה בערב. נקסט. זה רק נותן לי ולפ' עוד סיבות להתכרבל מתחת לפוך ולראות סרט. תענוג. אבל, זה לא הקור ששובר אותך, זה החושך. ימים שבהם השמש זורחת בתשע בבוקר ושוקעת בשתיים וחצי בצהריים זה ההגדרה שלי לדיכאון. נכון שרוב השבוע אתה במשרד בשעות האלה במילא. ואז דווקא יש לזה אפקט חיובי – שעה ארבע מרגישה כמו תשע בלילה וכולם ממהרים לעוף מהמשרד. אבל גם הגוף שלך חושב שתשע בלילה, והוא רוצה לישון. אז חוץ מארוחת ערב ומקלחת, ואולי קצת ספר לפני השינה אין לך אנרגיות לכלום. אתה ישן המון בחורף. כמו דוב.

ואפילו יותר מדכא ממהלך השבוע זה סוף השבוע. סוף סוף אתה הרי יכול להסתובב בחוץ בשעות אור – איזה יופי! אבל ביום שישי היית עייף מת משבוע עבודה, קמת למחרת ב- 12:00 ואמרת לעצמך "נו, עד שאני אתלבש ואתארגן תישאר רק שעת אור אחת… חבל על המאמץ". ושוב הויטמין די היחיד שקיבלת השבוע היה דרך כדורים.

ההבדלים הקיצוניים בין העונות גורמים גם לכך שהשוודים משנים את אופיים בהתאם. אמנם עוד לא הייתי פה בקיץ, אבל על פי הסיפורים השוודים בחורף הם הרבה יותר ביתיים, כלומר נוטים לחפש בידור שמתרחש בבתים של אנשים. פחות יוצאים לפאבים, מסעדות וכדומה, ויותר נפגשים לארוחות ערב או קפה אצל חברים. האמת, מה יותר נחמד מלשבת ולהנות מחברתם של חבריך בלי לשלם סתם 50 שקל על קפה ועוגה? וחוץ מזה, לאפות עוגות תוצרת בית זה הכי יאמי.

והנה, אנחנו כבר באמצע פברואר, שלדעתי זה אומר ששרדתי את הגרוע מכל. עדיין קר, אבל הימים מתארכים והולכים. אנחנו מרוויחים כרגע חמש דקות אור בכל יום שעובר, ובתחילת מרץ השמש תשקע רק ב- 17:00, שעה נורמלית לכל הדעות. לשם השוואה בישראל מרוויחים כל יום בערץ דקה וחצי של אור. מדהים כמה המגורים בשוודיה הופכים אותך רגיש לדקויות כמו דקות אור ביממה.

בהתאם לשעות האור המתארכות, יש גם אנרגיה לעשות עוד דברים. אני למשל התחלתי את שיעורי השוודית שלי, באדיבות ממשלת שוודיה. בשוודיה לימודי שוודית ניתנים חינם לכל מהגר, על פי הרציונל שאם לכל המהגרים תהיה נגישות ללימודי שוודית ובחינם, הם יתערו יותר בקלות בחברה, מה שיעזור גם להם וגם לחברה. מה שקורה בפועל זה שמה שמקבלים בחינם גם נראה ככה… אבל מצד שני מספק לי רגעי שמחה רבים במהלך השבוע, נסיגה לגיל האחרון בו למדתי יסודותיה של שפה זרה בבית ספר (חטיבת ביניים), והיכרות עם אנשים שעוברים את אותו חרא כמוני. רוצים לראות כמה כיף זה ללמוד שוודית? הנה לינק.

בינתיים היה גם זמן להתאושש מכל הדברים שהיו חדשים ומאיימים רק לפני כמה חודשים. הסביבה החדשה, השפה, התפקיד החדש, הצוות, הזוגיות, הדירה החדשה. להיכנס לשגרה הכוללת עבודה, שיעורי שוודית, כושר, זמן עם פ', חברים, סידורים. מתי נושמים עם כל המחוייבויות האלה? את הבעיה הזאת עוד לא הצלחתי לפתור. יש הצעות?

עוד הישג של הרבעון הראשון בשוודיה - ריהוט הדירה!

נ.ב. – אני מקבלת הרבה תגובות של ישראלים הגרים בשוודיה בסגנון "אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת" "זה בדיוק ככה" וכו'. תמשיכו ככה! זה מאוד מעודד לדעת שיש עוד אנשים שעוברים את אותם דברים, ואם יש לכם עיצות או כל דבר אחר לחלוק, אשמח לשמוע גם אותם.

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: חוויות | תגיות: , , , , ,
ינואר
11
2012
1

שוק תרבותי הפוך

רוב האנשים יודעים שכשאתה עובר למדינה אחרת, אתה צריך לצפות לתקופת הסתגלות כלשהי. תקופה שבה הכל בארץ החדשה ייראה לך מוזר, השפה, המנהגים, האוכל, תקופה שבא תרצה לקנות קוטג' במכולת ותגלה בבית שקנית יוגורט רק כי לא הבנת מה כתוב על האריזה, תקופה שבא לא תבין למה אנשים במקום החדש מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למה קשה יותר למצוא חברים. תקופה שהיא שונה לכל בנאדם ובכל מעבר, אבל לרוב, יש בה רגעים קשים. תקופת הסתגלות. אני אומרת "רוב האנשים" כי תמיד מפליא אותי מחדש לראות אנשים שעוברים למקום חדש ולא מוכנים בכלל למה שעובר עליהם. האנשים האלה מגיבים בדחייה מוחלטת של כל מה שמסביבם וקביעה ש"אין כמו במקום שהגעתי ממנו". כל מה ששונה ממדינת האם נראה להם טפשי וחסר היגיון לחלוטין. לעיתים הם מסרבים ללמוד את השפה או לאמץ את המבטא, או להצניע הרגלים שהיו מקובלים במקום ממנו הם באו ופחות מקובלים במקום אליו הם הגיעו (נניח: לצעוק למישהו בצד השני של הרחוב "דוד!! כמה זמן לא ראינו אותך! מה אתה חוזר מהסקי, איך השלג איך?"). הם מסרבים to adapt. התופעה הזאת נקראת "שוק תרבותי" ובניגוד לאמונה הרווחת היא נפוצה מאוד, לא רק כשעוברים לסוף העולם (קזחסטן) אלא גם כשעוברים למדינה שכולנו חושבים שאנחנו מכירים (ארה"ב).

רוב האנשים יודעים את זה.

מה שרוב האנשים לא יודעים זה שקיימת תופעה לא פחות נפוצה שנקראית "שוק תרבותי הפוך" (Reverse Culture Shock). לתופעה הזאת יש את אותם סימפטומים כמו לשוק תרבותי, אבל היא מפתיעה את הלוקים בה הרבה יותר. שוק תרבותי קורה לאנשים שחוזרים למדינת האם שלהם, והוא מלווה באותם רגשות שהם הרגישו רק לפני שנייה כשעברו למדינת היעד: "למה זה ככה פה? זה ממש מטומטם" "אוף" "איזה מעצבן" ו"אני רוצה לחזור לשם". אף אחד לא מצפה לזה כשהוא חוזר הביתה, בעיקר כי רוב האנשים חוזרים הביתה כי רצו לחזור, כי מאמינים שבבית הכי טוב.

החודש הייתי בחופשה בארץ, ובניגוד לחופשות הקודמות הפעם הבאתי את פ', וגם הגענו לפרק זמן ארוך יחסית של שבועיים. היה מרתק לראות את הארץ דרך העיניים של מי שרואה אותה בפעם הראשונה, על כל הטוב (החברים המקסימים שלי, מזג האוויר, חומוס) והרע (נהגים מטורפים, חרדים שצועקים עלינו "שאעבס" בירושלים). אבל באיזשהו מקום גם אני ראיתי אותה כמו בפעם הראשונה, כי דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. ועכשיו כאן זה שם.

בכלל היה מעניין להגיע לארץ עכשיו, כי יש איזה טרנד לאחרונה להסתכל מה קורה בשוודיה ובמדינות הסקנדינביות, ששיאו היה במוסף השנתי של דה מארקר בו נשלחו ארבעה מכתביהם לסקנדינביה לבדוק מה ישראל יכולה ללמוד מהמודל הכלכלי שלהן. אז אמנם נחמד שאחרי עשורים שבהם המקום היחיד בחוץ שהיה שווה להסתכל עליו, ללמוד ממנו, ואף לחקות אותו היה ארה"ב, סוף סוף מישהו הפנים שאולי כדאי גם ללמוד ממדינות בעלות מודל שונה לחלוטין, הפוך למעשה (ומצליח יותר, אבל לא שמעתם את זה ממני). כל זה סבבה, אבל הפתיעה אותי באמת, כמות האנשים שפגשתי בארץ שסיפרו לי שהם מיואשים מהמצב, שנמאס להם, שאין לי מה למהר לחזור. לעומד מבחוץ הלשעבר מפנים, מוזר לשמוע את זה.

פ' ממש נהנה בביקור וגם אני. ולא הייתי צריכה את הביקור כדי להיזכר כמה ישראל מדהימה. לא תשמעו ממני "אין כמו בארץ" בדיוק כמו שלא אגיד "אין כמו בשוודיה". כמו שאמרתי כבר בעבר, בעיני אין כזה דבר "טוב" או "רע" כשמדובר על תרבויות או על מקומות לחיות בהם. לכל מקום יש גם את החרא שלו, גם לסקנדינביה (חורף שנמשך חצי שנה עם שבע שעות אור ביום אניוואן?) אז לכבוד הביקור בארץ ארשום חמישה דברים שאני מתגעגעת אליהם, וחמישה דברים שלא. נתחיל עם הלא כדי לסיים בטעם טוב.

חמישה דברים שאני לא מתגעגעת אליהם בארץ:

1. אי אפשר לנהוג כאן. אי אפשר. אף אחד לא מאותת, חותכים אותך חמישה נתיבים משמאל, נצמדים אליך בכביש מהיר, לא נותנים לך לעבור נתיב, לא שומרים מרחק בפקקים. והפקקים, הו הפקקים. אל תתחילו איתי אפילו. והחניה! גרררררררררררררר.. כל פעם שאני נכנסת לאוטו בארץ אני יוצאת עצבנית.

2. מוכרות בגדים. אני רק נכנסת לחנות בגדים ישר "אפשר לעזור לך!!!" (צועקת) "לא תודה, אני רק מסתכלת" "את בטוחה?? יש לנו מבצעים חבל על הזמן עכשיו, זה סוף עונה!!!" (תפסיקי לצעוק עליי) "אחלה, תודה. אני רק מסתכלת" (כעבור 10 שניות) "אפשר להראות לך חצאית??!!!" (אני מתחילה לאבד סבלנות) "לא תודה" (לוקחת משהו ונכנסת למדוד, איך שאני יוצאת מהתא להסתכל במראה) "וואו, זה נראה עלייך מ-ה-מ-ם!!!!!!" (מישהו שאל אותך???? אי אפשר כבר לקנות בגדים בשקט??? יוצאת בעצבים).

3. הרעש. באמא שלכם, הארץ הזאת זה מפגע רעש אחד גדול. פלאפונים, צעקות ברחוב, צופרים של מכוניות. די.

 

חמישה דברים שאני מתגעגעת אליהם בארץ:

1. מזג האוויר. אין כמו מזג האוויר בארץ! כלומר, בין החודשים אוקטובר עד יוני, בהם אפשר להתקיים קיום אנושי גם בלי מזגן. אין כמו טיול על החוף ביום שמש חורפי. יום שמש חורפי! שמש! 20 מעלות! איזה אושר.

2. עיתון הארץ. איזו עיתונות, ממש תענוג. אמנם אני קוראת קבועה באינטרנט אבל זה לא אותו דבר כמו לפתוח הארץ כל בוקר ולדעת שגם היום לא תצליח לסיים את כל העיתון כי הדבר הזה זה כמו ספר קטן רק בלי תמונות.

3. החום של האנשים. הפמיליאריות. העובדה שמישהו יכול לטפוח לך על הגב ולהגיד "אחי" גם אם הרגע נפגשתם.

4. האוכל. אין כמו האוכל בישראל. איפה עוד יש לכם מטבח שהוא עצמו שילוב של מאכלים מהמטבח הפולני, הונגרי, תוניסאי, עירקי, מרוקאי, מצרי, לבנוני. איפה עוד תמצאו כזה חומוס טוב. רמז: לא באירופה.

5. העובדה שכולנו שונים. ישראל זה כור היתוך אבל על אמת. ויש לנו מלא בעיות בגלל זה. אבל מה, אפילו ללכת ברחוב זו חוויה מעניינת, לראות איך כל הישראלים שונים זה מזה, אפילו חזותית. בשוודיה כולם נראים אותו דבר. הם נראים טוב, אבל עדיין, אותו דבר. וואלה אחי, מצ'עמם.

 

באמת שהתכוונתי לרשום חמישה דברים מכל אחד אבל יצא רק שלושה דברים שאני לא מתגעגעת אליהם וחמישה שכן. לא יכולתי לחשוב על עוד דברים שאני לא מתגעגעת אליהם (אוקיי, שחיתות, מצ'ואיזם, המצב הבטחוני, הכפייה הדתית וכו' גם, אבל למה לבאס). הקיצר, ישראל זה מקום מגניב מאוד. אין לנו במה להתבייש, גם לא מול סקנדינביה.

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: כללי |
דצמבר
04
2011
6

חתונה שוודית

אח, אין כמו חתונה טובה כדי להעמיד אותך בשוק התרבותי האמיתי הראשון בחיים בארץ זרה. לא, לא העובדה שהשמש שוקעת בשלוש וחצי, גם לא העובדה שחמש מעלות בחוץ והשוודים מתלוננים על כך שמדובר בסתיו החם ביותר מזה 130 שנה (!!), כל אלה לא הצליחו להוציא אותי משלוותי. אבל החתונה השוודית הראשונה בה היה לי העונג לנכוח הסופ'ש, הוציאה גם הוציאה.

וכרגיל, אין פה שיפוט של מה טוב או רע, אבל לא יכולתי שלא להשוות את החתונה בה נכחתי, של חברים של פ' מהאוניברסיטה, לחתונה ישראלית (ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת ששלנו יותר שווה). חתונה בארץ זה כיף. זה משהו שאתה מחכה לו. אלכוהול חינם, מסיבה עד הבוקר עם החבר'ה, וכל זאת בעלות פעוטה של 400 ש'ח! דיל המאה ממש. אבל ברצינות עכשיו, חתונות בארץ זה גם מרגש, גם מוציא מאיתנו את חיית המסיבות שבנו, ובאופן כללי זה אחלה קונספט. יש גם משהו מנחם בעובדה שחתונות בארץ לרוב יתנהלו במסגרת גבולות הז'אנר, כלומר, אתה יודע למה לצפות.

חתונה בארץ הולכת בערך כך:

שבע וחצי בערב – השעה אליה הוזמנת

שמונה – השעה בה אתה מגיע. קבלת פנים. שמפניה. מתאבנים. משרבטים משהו על כרטיס של גן האירועים ושמים את הצ'ק בתיבה של הצ'קים. אומרים שלומים. מתפעלים כמה הכלה יפה (לרוב, לעיתים יש פה נפילות). מוצאים את החבר'ה.

שמונה וחצי – חופה. החתן והכלה צועדים לצלילי שיר מרגש. הבנות מוחות דמעה. הרבי מתחיל לקשקש. אף אחד לא מקשיב לו באמת. כל הסיפור לוקח בין חצי שעה לשעה תלוי כמה חנטרשן הרבי. אתה בכל זאת מתרגש כי חברים שלך מתחתנים ואתה שמח בשבילם (יש לקוות). בדרך יש עוד נקודה מביכה בה כל הרווקים אמורים לשתות מהכוס שהזוג שתה ממנה. כל הרווקים מנמיכים ראש ומנסים לשמור על פרופיל נמוך עד יעבור זעם.

תשע וחצי – "הרי את מקודשת" / שבירת הכוס / נשיקה / השיר הפופולרי של הרגע ("טיק טוק" של קישה?) בוקע מהרמקולים וכל הקהל שועט לעבר הזוג ההמום שלא הספיק לעכל את זה שהוא התחתן הרגע בתחרות מי ידפוק להם בוסה קודם. החופה כמעט קורסת. לאט לאט המסיבה עוברת לרחבת הריקודים.

עשר – כל הצעירים כבר על הרחבה. בדרך הם הספיקו לתקוע משהו מהבופה, אחרי הכל הם לא באו לאכול אלא לעשות שמח. הם פשוט זוכרים מה קרה בפעם האחרונה ששתו יותר מדי וויסקי על בטן ריקה בחתונה האחרונה, ולכן דואגים למלא את בטנם באיזה רבע עוף ופירה על הדרך.

אחת עשרה – במהלך הריקודים או לפני עושים הפוגה או שתיים כאשר החברים / משפחה של החתן / כלה מתעקשים לקבל את 15 דקות התהילה שלהם עם איזה מסכת / שיר / וידאו שכתבו / הכינו / צילמו. לרוב המיצג כולל תמונות ילדות של הזוג, תמונות שלהם ממפלי האיגוואסו, ועוד תמונות שהייתם חיים לא רע בלי לראות. אבל סך הכל מדובר בהפרעה לא מזיקה שלוקחת רבע שעה ואולי אפילו מעלה חיוך או שניים. לעיתים המשפחה גם תגיד משהו. לרוב זה לא מעניין, אבל אם יש לכם מזל זה די קצר.

שתים עשרה – הרווקים ששתו על בטן ריקה מקיאים.

בין שתים עשרה לשתיים – המסיבה ממשיכה אל תוך הלילה. החתן חושף טי-שירט שכתוב עליו "חתן טרי, לא לגעת" או שנינות אחרת, הבנות מורידות את העקבים לטובת כפכפים וכולם עושים גוד טיים לצלילי החדש של דייוויד גואטה / ליידי גאגא / מחרוזת מזרחית / מחרוזת ניינטיז וכו'. כולם נהנים והמסיבה מסתיימת באיזור שתיים, לפני או אחרי תלוי בכמות הצעירים ואיכות הדיג'יי.

נכון כיף? רק התיאור של זה מעורר בי נוסטלגיה מתקתקה.

וחתונה שוודית? זה דומה? ובכן, לא בדיוק. הנה מה שעליכם לצפות אליו אם הוזמנתם לחתונה שוודית:

שלוש בצהריים – אתה קולט שההזמנה היא לארבע אחה'צ (!!!) ושאתה צריך לצאת מבית עוד 20 דקות ולא אכלת צהריים.

ארבע – השעה אליה הוזמנת.

ארבע וחמישה – השעה בה הגעת לכנסיה. פספסת את תחילת הטקס כי באירופה מתחילים בזמן. חבל. אתה מתגנב לאחד הספסלים האחוריים בכנסייה. הכומר תופס את תפקיד הרבי ומנסה להצחיק (בשוודית). פסוקים מהברית החדשה. מזמורים שכל הקהל שר. חברים של החתן והכלה עולים לשיר בשבילם שיר קיטשי במיוחד. אבל בקטע מקצועי, לא בצחוק (כמעט כולם בשוודיה היו חברים במקהלה בעבר או בהווה. שוודיה היא המדינה הראשונה בעולם באחוז מקהלות לראש. לא נגענו). חבר שלי היה אחד מהם ולכן נאלצתי לשמוע אותו עושה חזרות שבוע לזוועה הזאת. הטקס בכנסיה מתוקתק דבר שגורם לך לתקוות גדולות להמשך הערב.

חמש – הטקס בכנסיה נגמר וכולם מחכים לזוג בחוץ כדי לזרוק עליהם אורז ולברך אותם. אני מנסה להיזכר אם לזרוק אורז על זוג זה גם מסורת אצלינו או שאני מתבלבלת עם לזרוק סוכריות בבר מצווה. במקביל אני מנסה להבין למה אנחנו מתעקשים לברך אחד אחד את הזוג בחוץ, כיוון שהטמפרטורה ירדה כבר לאיזור האפס וכל הבנות לובשות שמלות. שמה לב שהאצבעות שלי כחולות.

חמש וחצי – נכנסים לאוטו (מה??) ונוסעים לקבלת הפנים.

שש – קבלת פנים. שמפניה ומעט חטיפים שמזכירים "דובונים". אתה רעב מת כי לארוחת צהריים אכלת תפוח. התקתוק של הכנסיה הוא זיכרון עבר רחוק ואתה תוהה מתי יגיע אוכל לפיך שלא לדבר על ריקודים.

שבע – אתה מגלה שסידור הישיבה הפריד אותך מבן זוגך והשיב אותך ליד בחור בחצאית (שוודי ממוצא סקוטי, אבל בעיני זה לא תירוץ). בחתונות שוודיות נהוג לערבב בין האנשים בסידורי הישיבה, כך שאף פעם לא ישימו את כל "החברים מהאוניברסיטה" "המשפחה" "החברים מהעבודה" בשולחן אחד אלא יערבבו את כולם. זה אמנם נשמע נחמד, הו, איזה יופי, נכיר אנשים חדשים. אבל בעצם מדובר בארוחה שלמה בה אתה נאלץ לנהל סמול טוק עם אנשים שאתה לא מכיר. ולא כל האנשים בעולם, לצערינו, הם מעניינים.

שמונה – המנות הראשונות הוגשו אבל כל חמש דקות עוצרים אותך מלאכול בשביל איזה נאום. מכירים את זה שבסרטים האמריקאים ה"בסט מן" מתאמן על הנאום שייתן בחתונה? אז בשוודיה כולם נותנים נאומים. השושבינים, השושבינות, המשפחה של הכלה ושל החתן, החברים שלו מהאוניברסיטה, החברים שלה מהתיכון, הדודים, השכנים, הסבים, האנשים שרק מכירים אותם קצת, המורה שלהם לנהיגה. כולם הכינו נאום, או שיר, או סרטון, או מצגת עם תמונות ילדות, או פואמה. כדי להשרות שקט באולם לפני הנאום הם עושים את הקטע הזה שבו מקישים עם מזלג על כוס, כמו שעושים בסרטים. חמוד.

תשע – שרדת את הנאום ה- 17 וכפרס קיבלת את המנה העיקרית. אתה תוהה כמה זמן הסיוט עוד יימשך. מישהו מקיש על כוס והפעם זה לא נאום אלא הרמת כוסית. הרמת כוסית בחתונה שוודית זה טקס של שתי דקות שכולל: קימה של כל הנוכחים, הסתכלות בעינים של כל האנשים מסביבך (אחד אחד), הרמת הכוסית, לגימה, הסתכלות שניה בעיניים של כולם, הורדת הכוסית, ישיבה. וחוזר חלילה בפעם הבאה שלמישהו יתחשק להקיש במזלג על כוס.

עשר וחצי – אחרי הנאום ה- 99 איבדת את הרצון לחיות, או לפחות לחיות בשוודיה, ואתה מתחיל לפקפק בכל בחירות החיים שהביאו אותך עד כה. החל בהסכמה לבוא לחתונה הזאת, וכלה בהסכמה לעבור לשוודיה.

אחת עשרה – סוף סוף שולחים את כולם החוצה כדי לפנות את השולחנות לריקודים. לפני כמה שעות אולי היית מתרגש מזה, עכשיו אתה סתם עייף.

אחת עשרה וחצי – ריקודים! אוקיי, אתה קצת מתרגש. אבל אליה וקוץ בה. במקום התמהיל הרגיל של דייוויד גואטה / ליידי גאגא / מרגול שאתה רגיל אליו, יש להקה (!!) שמנגנת שירים כמו "ג'וני בי גוד" וכולם רוקדים בזוגות!! זה נראה כמו הסצינה ב"בחזרה לעתיד" בה מרטי מקפליי חוזר לשנות החמישים לנשף של התיכון של ההורים שלו. אני וחבר שלי פעם ניסינו לרקוד בזוגות וגילינו שהוא ממש טוב בזה אבל אני לא טובה בלהיות מובלת (לא מפתיע). איפה "טיק טוק" של קישה? איפה "קלאב קנט הנדל מי"?

שתים עשרה – הריקודים השתפרו והפכו מריקודי זוגות לריקודי מעגל בסגנון חופשי. זה די כיף, אבל לא נצפות פה תופעות ישראליות כגון "הדוד השיכור", "החתן בטי שירט" ו"מעגל אחים". מה שכן, היה רכבת. פרוע.

בסוף איכשהו יצא שחזרנו בשלוש בבוקר הביתה. אולי לא היה כל כך נורא כמו שאני מתארת. אבל הגעתי למסקנה אחת חשובה: כשמנסים להכיר תרבות חדשה, אולי לקבל אותה בזבנג לפנים על החודש הראשון זה לא הדרך. הודעתי לפ' שיש עוצר חתונות עד הקיץ.

נשיקות! ומזל טוב לחבריי המתחתנים לאחרונה רוני ואריאל וירדן ומיכל. מקווה שחגגתם. :)

נורית

 

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: כללי,קיטורים | תגיות: , , ,
נובמבר
08
2011
3

טאק סא מיקט!*

סגרתי שבוע ראשון בשטוקהולם ויש לי כמה תובנות. בראשן העובדה שלא משנה כמה רילוקיישנים אתה עושה (זה השלישי שלי), זה לא נעשה יותר קל. נכון שאתה מגיע מוכן מראש לכל התאקלים הקטנים שיקרו בתקופת ההתאקלמות, נכון שאתה הרבה יותר פתוח להבדלים התרבותיים שוודאי ישפיעו על האינטראקציות שלך עם אנשים, אבל שום דבר לא מכין אותך להרגשה של להיות מופצץ, מכל מקום, בכל שעה ביום, בגירויים חדשים.

שפה חדשה, שאפילו הצליל שלה הוא זר (בניגוד לאנגלית, צרפתית, ספרדית שרובנו רגילים לצליל שלהן, בין אם למדנו בבית ספר / טיילנו / ראינו סרטים של אלמודובר). שוודית לא מזכירה שום דבר. היא שפה ממשפחת השפות הגרמניות (Germanic) אך מבוטאת לגמרי שונה מגרמנית. אין לי יומרות ללמוד אותה כבר בחודש הראשון שלי כאן, אבל בהחלט יש לי יומרות כאלו להמשך, ולכן בתור התחלה אני פותחת אזניים כשמדברים מסביבי. אנד לט מי טל יו – מוזר. הנה משפט לדוגמא שמשום מה דווקא אותו למדתי:
אני רוצה בבקשה מיץ תפוזים – Jag skulle vilja ha en apelsinjuice, tack
מבוטא כך: "יו סקולה ויליה הא אן אפלסין יוס, טאק" 
וזה עוד לפני שהזכרנו את ה- vowels המיוחדות שלהם, שנראות כך: å, ä ו- ö. חברים, אין שום סיכוי לבטא אותן. ניסיתי. אגב, כיף גדול במיוחד זה לנסות לבטא את המספר 7, שבשוודית נקרא "Sju", ומבוטא משהו בין "Shoe" ל- "Hweh". אין סיכוי. הנה שתי שוודיות שדווקא לא מתקשות כלל בביטוי המספר 7 או כל מספר אחר (ידעתי שתקליקו ברגע שאגיד "שתי שוודיות").

מנהגים חדשים, שנראים לגמרי נורמלים לילידי המקום אבל לגמרי הזויים בעיניך. לדוגמא, בשוודיה לא מסתובבים עם נעליים בבית. פשוט לא. אם הלכת לבקר חבר, הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מגיע אליו זה להוריד נעליים בכניסה. אם אמא שלך באה לבקר אותך, החוק תקף גם לגביה. עזבו אמא, המלכה באה לבקר אותך? גם היא תוריד נעליים. אני באופן אישי די קשורה לנעליים שלי וגם קר לי רק עם גרביים וזה נראה לי ממש מיותר. הם טוענים שזה בשביל לא להכניס את הלכלוך מבחוץ פנימה, אני טוענת – תתחילו לנקות את הבתים שלכם! אבל אין מה לעשות. אני בשטח שלהם, ואני אוריד נעליים.

טעמים חדשים. אפילו מאכלים שנראה לך שאתה מכיר מגיעים לצלחת ונראים לגמרי אחרת ממה שאתה זוכר אותם. אין מדכא מזה. חוץ מזה, מה נסגר עם האובססיה הלאומית להרינג (Herring)? מדובר בדג מלוח שפה קיבל מעמד של מאכל לאומי ומככב בכל מזנון ובכל חג. אבל בחיאת, זה דג מלוח. תביאו פלאפל.

תוסיפו את העובדה שכל דבר שמקומי עושה בעיניים עצומות (למצוא את הדרך לעבודה למשל) אתה מנסה, מתבלבל, עושה קונקשן לא נכון בסאבוויי, יורד בתחנה הלא נכונה, עולה על האוטובוס בכיוון הלא נכון והופ, הלך הבוקר. כל דבר שבדרך כלל היית מוצא בשנייה בגוגל (מכוני כושר בשכונה שלך) אתה גם מוצא בשנייה בגוגל – בשוודית.

יש גם מנהגים מקומיים שדווקא מאוד מוצאים חן בעיני. למשל, לראות אבות צעירים דוחפים עגלות באמצע שבוע העבודה. קוראים להם "push trolley dads" ושטוקהולם מלאה בהם. הם מגניבים ומלאי שיק כראוי לכל שטוהולמאי ולכן מעבר לעגלה הם מצויידים גם בסקיני ג'ינס ולאפטופ. שוודיה היא אחת המדינות המובילות באחוז האבות המממשים את זכותם לחופשת לידה, ורואים אותם בכל מקום. זה מגניב, זה מעורר השראה, וזה גורם לך לשים לב לעוד סממנים לשיוויון מגדרי במדינה שגורמים לך לחייך.

או המאפים. המממממ, המאפים. לא יאומן שאתה נכנס לכל סבן-אילבן מעאפן (אני כבר לא מדברת אם נכנסת לבית קפה שווה) ומקבלות את פניך מאפינס, עוגות קינמון, עוגיות ושאר קינוחים שאפילו אין להם תרגום באנגלית (כמו Dammsugare או Daimbiskvi), וכולם יפים, מלאים ומעוררי תיאבון. וכאן דווקא החידוש הוא טוב. העובדה שאתה לא מכיר אותם רק אומרת שיש עוד המון מה לטעום לפניך! לשוודים יש אפילו חגים מיוחדים לכבוד המתוקים שלהם כמו "יום הקינמונים" ("Kanelbullens Dag") ו"יום הוואפל" ("Våffledagen"), נשבעת שלא המצאתי.

אבל בסופו של דבר, שום דבר הוא לא "טוב" או "רע" בדיוק כמו שזה לא "טוב" או "רע" לאכול חומוס או להגיד "כמה שילמתם?? חחח, עבדו עליכם". זה פשוט שונה למי שמגיע מבחוץ. וכרגע אני זאת זאת שבאה מבחוץ, ומנסה להבין את החוקים של המקום החדש שהיא הגיעה אליו. אז אם יש לידכם אנשים כאלה, תהיו נחמדים אליהם. ואם אתם בעצמכם במקום חדש – תנו לעצמכם טפיחה על השכם, ותאכלו איזה קינמון. זה עוזר, בדוק.

נשיקות!

* = תודה רבה בשוודית, ביטוי שלמדתי אחרי ההופעה של רוקסט, שאגב היתה גם ממש מעולה, וגם ממש מרגשת לאור סיפור הגבורה של הסולנית מארי פרדריקסון.

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: כללי | תגיות: , , , ,
אוקטובר
28
2011
3

היום אני טסה לירח

נכון שהבלוג הזה אמור להיות על החיים בשוודיה, אבל לפני החיים בשוודיה יש את מה שהוביל אותי אליהם. והאמת שקשה לדעת מאיפה להתחיל. לעולם לא הייתי מגיעה לשוודיה לולא הייתי מגיעה דווקא לצוות שאליו הגעתי בז'נבה, ופוגשת את פ'. ולמעשה גם לאחר שפגשתי אותו, לא קרה בינינו כלום במהלך השנה הראשונה, ולולא אותו סופשבוע סקי בחורף שעבר, אולי גם לא היה קורה. והאמת היא שלא היה חסר הרבה כדי שלא אגיע דווקא לאותו צוות. התפקיד שהוצע לי למעשה הוצע לפניי לישראלי אחר – הוא סירב כי אשתו בדיוק נכנסה להריון. וכשהציעו לי את התפקיד ציינו בפניי שלא היו מעדיפים לשלוח אותי לז'נבה בשלב זה כי פז'מ של שנה וחצי זה מעט מדי (צדקו). אבל על אף זאת החליטו לשלוח אותי, ואני החלטתי להענות להצעה, וכך קרה שהגעתי לתפקיד המאוד לא מרגש מכל בחינה אחרת של מנהלת מותג אבקות כביסה זולות למזרח ומרכז אירופה. אבל שם פגשתי את פ', והיום אני טסה לשוודיה.

לפני שהציעו לי לעבור לז'נבה, לא חשבתי עליה אף פעם כ"עיר שאיזה נחמד יהיה לגור בה". יש לז'נבה תדמית מנומנמת ומשעממת, ואני ראיתי את עצמי יותר גרה בערים כמו לונדון או פריז. למעשה אפילו תל אביב מרגשת יותר, חשבתי. היום לא הייתי מחליפה את השנה וחצי האלה בשום לונדון או פריז. אין שום עיר בעולם שבה היה כל כך כיף לסיים (כמעט) את שנות העשרים שלי – לחגוג, לטייל, לעשות סקי. האפשרויות בז'נבה היו בלתי מוגבלות. כולם הרוויחו אותו דבר והיו רחוקים מהבית וכולם רק רצו חברים לעשות איתם דברים מגניבים כמו Road Trip למילאן. ז'נבה גם מתקשרת אצלי לעצמאות: זו היתה הפעם הראשונה שעברתי לגור לבד, שהייתי צריכה לקנות מקרר לבד (בצרפתית!), להתקין אינטרנט לבד, למצוא חברים לבד. כשעברתי לז'נבה הייתי כל כך לבד, כמו שלא הייתי אף פעם בארץ. אבל מהלבד הזה צמחו הרבה חברויות עם אנשים אחרים שגם היו לבד. והיום אני טסה לשוודיה בזכות אחת מהן.

מסלול החיים שהביא אותי לז'נבה, ואז לשוודיה, עבר גם בשנה שלי בבראון, שם שמעתי לראשונה על פרוקטר אנד גמבל ובעקבות הדברים ששמעתי פיתחתי רצון להתקבל לעבודה שם כשאסיים את לימודיי.
לפני חמש שנים, כשאף אחד מהדברים האלה עוד לא קרה, לא כך תכננתי את חיי. אם היו שואלים אותי אז איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים, לא זאת היתה התשובה. אבל החיים זה באמת מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות. אפילו לפני חמישה חודשים אני ופ' תכנננו איך ננסה להישאר כמה שיותר זמן בז'נבה כי זה מה שהכי עדיף למערכת יחסים חדשה – יציבות.

ופתאום הגיעה ההצעה משטוקהולם, והנה אני כבר בשדה ועוד שניה קוראים לי לבורדינג.

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: כללי | תגיות:
ספטמבר
05
2011
3

שוודיה? עזבי, סתם מתאבדים שם הרבה.

10 התגובות הנפוצות להכרזה "אני עוברת לשוודיה":

10. "מגניב, מלא כוסיות" – תכלס, בדיוק מה שרציתי. לעבור למדינה עם מלא כוסיות בלונדיניות. תודה שהזכרתם לי. סתם, אבל האמת שכולם תמיד רוצים לדעת אם באמת כל השוודיות כוסיות. ובכן, כן. כלומר, יש שם אחוז די גבוה של בנות שנראות כמו…… נו… כמו שאתם מדמיינים שוודיות. מצד שני יש גם בנות עם שיער חום וגם כאלה עם עיניים חומות (השם ישמור!!!). ועוד לא דיברנו על הגברים…

9. "השוודים נורא קרים" – תלוי בנקודת המבט. לישראלים חמים כמונו כל אחד שלא מקבל את פניך בצ'אפחה ידידותית ו"אחי" אולי נראה קצת קריר, אבל האמת היא שהשוודים הם פשוט Reserved (התרגום הכי מדוייק שמצאתי הוא "מאופקים"). בחקר תרבויות נהוג להשוות את האמריקאים לאפרסק, ואת ילידי צפון מערב אירופה (סקנדינביה, גרמניה) לקוקוס. האפרסק רך מבחוץ, אבל הגרעין שלו בלתי ניתן לחדירה. כך גם האמריקאים, קל להתחבר איתם אבל החברויות נשארות לרוב שטחיות, ובסופו של דבר הם שומרים משהו לעצמם. לקוקוס יש קליפה קשה, אבל מי ששובר אותה, יזכה בחברות אמת (לא מהקוקוס, מהצפון אירופאים… אוקיי אני מודה שהיה קצת קשה לעקוב).

8. "איקאה" – נכון

7. "H&M" – גם

6. "אבבא" – כן! עכשיו, אני חייבת להודות שאני אוהבת את אבבא כמו כולם (לפחות כמו כל מי שמעל גיל 45) אבל גם אני נמלאתי פליאה נוכח הגאווה הלאומית שהלהקה הזאת ממשיכה לטעת בליבותיהם של מיליוני שוודים. אני חשבתי שכמו כל העולם גם הם מתייחסים לאבבא כקוריוז פופ שהוריש לנו בנוסף לשירים קליטים עד אין קץ גם אסונות כמו נעלי פלטפורמה ואוברולים נוצצים. אבל במעט הפעמים שיצא לי להקניט שוודים לגבי אבבא, למדתי מהר מאוד להפסיק לעשות את זה.

5. "איפה הם היו בשואה?" – הם היו נייטרליים במלחמת העולם השניה וכיום ידוע שסחרו באמל'ח עם גרמניה הנאצית. פחות נחמד. מצד שני הנייטרליות הצילה את יהודי שוודיה ולאחר המלחמה שוודיה היתה אחת המדינות היחידות שפתחה לחלוטין את גבולותיה לפליטים יהודים והצילה עשרות אלפי יהודים מנורווגיה, דנמרק והונגריה (חסיד העולם ראול וולנברג).

4. "הם שונאים את ישראל" – לא הייתי אומרת שהשוודי הממוצע מחזיק ברגשות עזים מדי כלפי ישראל (הוא לא מחזיק ברגשות עזים כלפי כלום, הוא שוודי), מלבד ביקורת כלפי מדיניות החוץ שלה שבעיני רוב מדינות האיחוד האירופאי נחשבת תוקפנית. ובלי להיכנס לפוליטיקה, ייתכן שאנחנו גם מבינים למה הם מתכוונים (לא אמרתי מי צודק).

3. "הם חיים בסיוט סוציאליסטי" – לא אתן פה פרשנות פשטנית לשיטה הסוציאל דמוקרטית בשוודיה. מצד אחד לשלם 60% מס תמורות חינוך חינם עד גיל אוניברסיטה, שירותי בריאות חינם (כולל רופא שיניים!), פנסיה מכובדת, חופשת לידה של שנה (לשני ההורים) וכו' נשמע כמו חלום. מצד שני כבר נתקלתי בכל מיני "כשלי שוק" שנובעים מהמדיניות הסוציאליסטית שלהם כמו שוק דירות שכורות שאנשים מחכים אליו בתור 20 שנה (ממש כמו קו טלפון בסבנטיז בישראל). תנו לי לחיות שם קצת ונראה.

2. "נורא קר שם" – נכון! ומפחיד. אכן "טמפרטורה ממוצעת של 0 מעלות במרץ" זה ההגדרה שלי ל"לא כיף". אבל האמת שגם ברוד איילנד היה קר, וגם בז'נבה, וכל עוד עושים סקי בחורף הייאוש נעשה יותר נוח. אפילו אם זה קרוס קאנטרי.

1. "אם החיים שם כל כך טובים, למה כולם מתאבדים שם" – ההערה הזאת זה האול טיים פייבוריט שלי. פשוט כי שמעתי אותה מכולם. כן כן, אם גם אתם חושבים "אחוז התאבדויות גבוה" כשאתם שומעים "שוודיה" – אתם לא לבד. בניגוד לשאר המיתוסים, פה האמת לא נמצאת איפשהו באמצע – היא פשוט נמצאת במקום אחר. לפי נתוני ה- World Health Organization, שוודיה נמצאת במקום ה- 18 בעולם והיא בעלת שיעור התאבדות נמוך מבלגיה וצרפת, מדינות שעליהן לעולם לא תשמע אף אחד אומר "אבל כולם מתאבדים שם" (למתעניינים, המדינות בהן שיעור ההתאבדויות הוא אכן הגבוה בעולם הן מדינות ברית המועצות לשעבר). איך, אם כן, נוצרה השמועה הזאת? ובכן, לא הייתי שם, אבל מספרים ש:

"The source of the rumour is a speech given by US president Dwight D Eisenhower in 1960, in which he claimed that “sin, nudity, drunkenness and suicide” in Sweden were due to welfare policy excess. People soon forgot the link to welfare policy, but Ike’s suicide label spread round the world."                                                                        ~ www.sweden.se

ובכן אייק, אתה סתם מקנא. עירום זה אחלה.

נורית

נכתב על ידי stockholmsyndrome קטגוריה: כללי | תגיות: , , , ,

TheBuckmaker - שגיב SEO